• 21.09.2020

העצמי היקר: שחרר תירוצים וקדמה

חוק התנועה הראשון של ניוטון קובע שגוף במנוחה יישאר במנוחה אלא אם כן פועל עליו כוח חיצוני, וגוף בתנועה במהירות קבועה יישאר בתנועה בקו ישר אלא אם כן יפעל על ידי כוח חיצוני. לאחרונה הוצאתי מהקו הישר וכל כך רציתי להאשים כוח חיצוני. אבל מסתבר שהכוח שהפיל אותי מהמסלול באמת הגיע מבפנים, בצורה של תירוצים.

מטאפורות של פיזיקה בצד, חשבתי בכנות שאני אטום לתירוצים עכשיו כשאני חי ונושם כושר. אפילו לא חשבתי שאוכל עדיין להמציא תירוצים, במיוחד בכל מה שקשור לשמירה על בריאותי ולהתקדמות בכושר שלי. אני מניח שהרגשתי שברגע שהייתי בסביבה שבה המוקד שלי היה תמיד בהנעת גופי ובאכילה נקייה, לא אמצא עוד סיבות לסמור מאימונים או לאכול טוב. שגוי. אני לא בטוח מדוע חשבתי שיכולת לייצר תירוצים תעלם באורח פלא כשכמו לרוב האנשים למדתי זאת בגיל צעיר.

באמצע דצמבר הייתי בסיבוב נהדר. האימונים שלי היו קבועים והתנהלו כשורה. הדיאטה שלי הייתה על נקודה. החגים התחילו להתגנב והכרתי זאת באופן ספציפי כזמן לא לאפשר לשגרה ולדיאטה שלי לעזאזל. הכוונה והמודעות התחילו טוב. גם בזבזתי הרבה זמן ואנרגיה בעבודתי בתפקידי כמאמן כושר במשרה מלאה והבנתי כיצד להשתלב בכל מרכיבי חיי בצורה מאוזנת.

אבל הלהטוטים עם האחריות החדשה שלי והישארות על כל דבר הפך להיות מסובך מכפי שציפיתי. פיצחתי רק קצת תחת העיסוק שלי והדגשתי לשמור על הכל ביחד. והדבר היחיד שחשבתי להרפות היה השגרה האישית שלי. נתתי לאימון להחליק דרך הסדקים פה ושם. ארוחת רמאות אחת הפכה לכמה. ואז יצאתי לחופשה במהלך החגים והרשיתי לעצמי הפסקה קטנה, שהיא כשלעצמה לא הייתה הבעיה. כל התירוצים הקטנים שעשיתי להאריך את ההפסקה היו. תירוץ קטן אחד הוביל לאחר, ופתאום הרגשתי קבור בהם.

לא רק שהרגשתי תקועה, אלא שאז הרשיתי לעצמי להרגיש כאילו אני יוצא משליטה. הפצצתי את עצמי בהאשמות של חבלה עצמית. שאלות אפלות ומכוערות צצו בנוגע לערך העצמי, ואיכשהו להעלות תירוצים להחליק קצת מהמסלול הסתובבו במכה עצמית רגשית. די בכנות, לא להתאמץ ולא לאכול נקי כמו שבדרך כלל אני עושה רק את הרגשות הרעים. זה גם קצת שטויות, כי מעולם לא התקדמתי על ידי מכות עצמי. הייתי צריך להפסיק את הרעש הפנימי והחלטתי לכתוב לעצמי מכתב, מכתב שישמש ככוח החדש שלי להכניס אותי לתנועה שוב. המכתב נכתב גם כדי להחליף את כל הרעש הפנימי. בכל פעם שהרגשתי רע או שהתקשתי להפעיל מחדש את מנועי, קראתי את המכתב:

דנט היקרה,

  • אני סולחת לך שעשית תירוצים
  • אני סולחת לך שהחלקת מהמסלול.
  • להודות באשמה.
  • לקחת אחריות.
  • הפוך את זה לציבורי (וזה מה שאני עושה עכשיו כי שום דבר לא יעצור את מדרון התירוצים החלקלק מהר יותר מאשר להוציא אותם שם בפומבי. כמו כן, אני לא רוצה לוותר על האשליה שמאמנים או ספורטאים לעולם אינם מתמודדים עם שלהם תירוצים ושליפות.)
  • המשך הלאה.
  • אתה מסוגל לכל דבר שתחליט לעשות.
  • עכשיו, הפסיקו את כל השיחות הפנימיות. ברצינות, עצרו את כל ההאטות והרציונליזציות והתירוצים להכנת תירוצים - פשוט היו שקטים.
  • חזור למה שגורם לך להרגיש הכי טוב.

בכנות,

דנט

אני לא אוהב תירוצים. הם נוטים להיות חיצי ניאון בוהקים שמצביעים על הנושאים שלנו שמתחבאים מתחת לפני השטח. עם זאת, אני לא שופט אנשים שהם עושים אותם - למעט עצמי, כנראה רק בגלל שאני יודע שהם יכולים להיות מנגנון אוטומטי כשאנחנו לא חשים בשליטה על חיינו. גם אני יודע שלוקח לפעמים דקה להכיר כשאנחנו מציגים תירוצים.

עם הזמן ועם מודעות רבה אנו יכולים להשתפר בהכרה כאשר אנו יוצרים תירוצים. הייתי צריך להשלים עם העובדה שאולי אנחנו לא מפסיקים אף פעם לנסות ולהגניב אותם מדי פעם. למען האמת, הייתי נבוך שנתתי לעצמי ליפול טרף אליהם. למזלי, לא לקח לי זמן להבין מה אני עושה ורק עברתי כמה שבועות כאשר תפסתי את עצמי. אני שוב חוזר לעשות את מה שגורם לי להרגיש הכי טוב.

יש לך תירוצים ללכת? האם אתה מזהה במהירות כשאתה משתמש בהם? איך נלחמים בזה וממשיכים הלאה?

תירוצים, פסיכולוגיית ספורט, מומנטום, פסיכולוגיית ספורט